לדף הראשי

אומנות הניהול

 

כנסו לדף הפייסבוק שלי - קבלו ספר במתנה

חשיבה ענינית

חשיבה ענינית היא תהליך של הנמקה שבאמצעותו מסיקים שיפוט אחד על בסיס שיפוט אחר ומסקנות נכונות מהראיות. חשיבה ענינית היא אנליטית: מיון מידע, החלטה מה רלבנטי, קביעת מערכות יחסים והוכחתן.

אם אומרים שאדם מסוים הוא עניני, הכוונה היא שהוא מסיק מסקנות סבירות - ניתן להוכיח את מסקנותיו על ידי התייחסות לעובדות בהן השתמש כדי לתמוך במסקנות אלו. הוא נמנע מטיעונים חסרי ביסוס ומגמתיים, הכללות וטיעונים בלתי-רלבנטיים. שרשרת ההנמקות שלו הגיונית, נטולת רגשנות ומבוססת על עובדות רלבנטיות.

חשיבה ענינית - גישה הגיונית לפתרון בעיות, קבלת החלטות והצגת מקרה - היא תכונה חיונית למנהל האפקטיבי.

תכונה נוספת של מנהל טוב היא היכולת לטעון באופן משכנע ולגלות ליקויים בטיעונים של אחרים. כדי לחשוב בבירור ולטעון היטב, עליך להבין: ראשית: כיצד לפתח הצעה או עמדה על בסיס עקרונות יסוד: שנית, כיצד לבחון את הצעתך; ושלישית, כיצד להימנע מטיעונים כוזבים וכיצד לחשוף את כזבי הזולת.

פיתוח הצעה

הכלל הראשון הוא 'להשיג את העובדות'. זו נקודת ההתחלה לחשיבה ענינית. העובדות חייבות להיות רלבנטיות לנושא הנדון. אם מדובר בהשוואה יש להשוות בין דומים. יש לקשר בין מגמות ובין תאריך בסיס מתאים. אם משווים בין מגמות, יש להשתמש באותו בסיס. יש להתייחס לדיעות בזהירות, עד להוכחתן באמצעות עובדות. הימנע מניתוח שטחי של נתוני שטח. חפור ביסודיות. אל תתייחס לשום דבר כמובן מאליו. סנן את העובדות וסלק כל מה שאינו רלבנטי.

מסקנותיך צריכות לנבוע ישירות מהעובדות. כאשר הדבר אפשרי, יש להראות כי הקשר בין העובדות ובין המסקנה מוצדק על בסיס נסיון בר-הוכחה ורלבנטי או מידע בדבר מערכת יחסים דומה שהתחוללה במקום אחר.

אם, כפי שסביר שיקרה, ניתן יהיה להסיק יותר ממסקנה אחת מהעובדות, עליך לבדוק כל מסקנה כדי לקבוע איזו מהן נובעת בצורה הברורה ביותר מהראיות כפי שהן נתמכות על ידי הניסיון. אין טעם לטעון כי 'הדבר הגיוני' או 'השכל הישר אומר כי'. עליך להמציא את הראיות המוכיחות כי המסקנה סבירה ועליך לקשר בין תפיסת השכל הישר ובין הנתונים והניסיון שעליהם היא מבוססת. היה זה דקארט שכתב: "השכל הישר הוא המוצר הנפוץ ביותר בעולם, כיוון שכל אדם משוכנע כי הוא מצויד בו."

בדיקת הצעות

בספרה, "חשיבה למען מטרה מסוימת", כתבה סוזאן סטבינג: "אנו שמחים לקבל, ללא בדיקה, כל סברה שמתאימה לדיעות הקדומות שלנו ואשר האמת שלה הכרחית כדי למלא אחר רצונותינו." באמצעות חשיבה ברורה יש לנסות ולהימנע מפח זה.

כאשר אנו מגבשים הצעה או סברה אנו מכלילים ממה שראינו - נסיון הניתוח שלנו - וכך מתייחסים למה שלא צפינו בו. אנו גם מתייחסים לעדות - לתצפיות של אנשים אחרים ולנסיונם.

אם הצעתך או סברתך נובעים מהכללה המבוססת על מקרים מסוימים, עליך לבדקה באמצעות תשובה על השאלות הבאות:

* האם הבדיקה היתה בהיקף מספיק?

* האם המקרים מייצגים או האם נבחרו כדי לתמוך בנקודת מבט?

* האם היו מקרים סותרים שלא חיפשנו?

* האם ההצעה או הסברה הנדונים עומדים בסתירה להשקפות אחרות שיש לנו ראיות מוצקות התומכות בהן באותה מידה?

* אם ישנן השקפות או ראיות סותרות, האם הועמדו למבחן בהשוואה להצעה המקורית?

* האם הראיה או העדות עשויות להביא למסקנות אחרות, התקיפות באותה מידה?

* האם ישנם גורמים אחרים שלא נלקחו בחשבון ואשר יתכן כי השפיעו על הראיות, ולפיכך, על המסקנה?

אם השקפתך מבוססת על עדות, עליך לבדוק את מהימנות העדות, מידת הרלבנטיות שלה לנקודה והאם השקפתך נובעת באופן הגיוני מהראיות, דהיינו, ניתנת להסקה באופן הגיוני על סמך העובדות.

טיעונים מוטעים ומטעים

טיעון מטעה הוא צורת טיעון בלתי הגיונית המביאה למשגה בהנמקה או לרושם מוטעה. הטיעונים המוטעים העיקריים שיש למנוע או לגלות בטיעונים של אחרים, הם:

* הצהרות סוחפות

* חשיבה אקראית

* מאמצי שכנוע מיוחדים

* פשטנות-יתר

* להגיע למסקנות כוזבות

* לבקש את השאלה

* אנלוגיה שקרית

* שימוש מעורפל במלים

* הגיון מפולפל.

להלן דיון קצר בכל אחת מהתופעות הללו.

הצהרות סוחפות

מתוך הרצון שלנו לוודאות ולבסס את טיעוננו, אנו שוקעים לעתים קרובות בהצהרות סוחפות. לעתים אנו חוזרים עליהן בקול רם יותר וברוגז כדי לשכנע את יריבנו. אם נעשה זאת לעתים מספיק קרובות ובלהט מספיק, אזי נוכל אף לרמות את עצמנו.

נאמר כי "הכללות אינן הוגנות, נבונות או בטוחות." אולם טיעון זה לכשעצמו הוא הכללה. השיטה המדעית מבוססת על הכללות. אלו עשויות להיות תקיפות אם יוסקו נכונה על בסיס ראיות מתאימות, רלבנטיות ומהימנות.

הכללות אינן תקיפות אם נוצרו כתוצאה מהפשטת יתר של עובדות או בחירת מקרים התומכים בטיעון, תוך התעלמות ממקרים הסותרים אותו. הצורה הקלאסית של הכללה כוזבת היא הטיעון כי אם א' מסוים הוא ב', אזי כל א' חייב להיות ב'. מה שקורה הוא כי לעתים קרובות אנשים אומרים כי א' הוא ב' כאשר הם יודעים כי א' מסוים הוא ב' או, לכל היותר, א' נוטה להיות ב'. הטיעון מוטעה, אלא אם כן מכניסים את המלה 'מסוים' או 'נוטה ל'.

מרבית הטיעונים הכוזבים שיוצגו להלן הם מקרים מיוחדים של הכללה בלתי-בטוחה, שהיא הסימפטום השכיח ביותר של הנמקה בלתי הגיונית.

חשיבה אקראית

חשיבה אקראית מתרחשת כאשר אנו טוענים תוך שימוש בסיסמאות ומשפטים 'קליטים', ומרחיבים טיעון מסוים בצורה בלתי מנומקת.

טבעי לגבש השקפה בטוחה בנוגע לעניינים סבוכים כאשר אנו מציעים דבר מה או נוקטים בפעולה. באותה מידה טבעי לדחוס את השקפותינו למשפט או מחשבה בודדים. אולם, מסוכן לקבל הצהרות דחוסות החוסכות מאיתנו מאמץ מחשבתי. הצהרות כגון אלו מקובלות רק אם קדמה להן חשיבה רעננה.

מאמצי שכנוע מיוחדים

אם מישהו אומר לך: "הכול יודעים כי," "ברור ש" או "זו אמת מוכחת ש", תוכל להיות בטוח כי הוא לוקח כמובן מאליו את מה שהוא עומד לטעון.

אנו שוקעים במאמצי שכנוע מיוחדים כאשר אנו מדגישים את עמדתנו ונעלם מעינינו שיש נקודות מבט אחרות, דרכים אחרות להתבונן בשאלה. השכנוע המיוחד מתרחש כאשר איננו מסוגלים לנתק עצמנו מהנסיבות בהן אנו מצויים. לעתים קרובות אנו מתבלבלים כיוון שאנו שוכחים כי מה שנכון לגבי אחד מאיתנו לא בהכרח נכון גם לגבי אחרים באותו מצב.

אחת הדרכים להימנע ממשגה זה היא להחליף את תואר הגוף אתה באני. בדרך זו, אני סבור שאתה לא מסוגל לראות מה שנמצא ממש מול עיניך; אתה סבור שאני לא מסוגל לראות מה קורה בצד השני של 'פנסי האיתות' שלי. כלל שנראה כהגיוני כאשר אני מיישמו לגביך, עלול להיראות כבלתי מספק כאשר אתה מבקש ממני ליישמו לגבי עצמי.

מובן, חיטוט ארוך בנקודות המבט של אחרים הוא מירשם לחוסר החלטה. אין בהכרח שני צדדים לכל שאלה וגם אם ישנם - בסופם של דברים ולעתים קרובות ביותר, תצטרך להחליט לצד זה או אחר. אולם, לפני כן, בדוק כדי לברר האם נקודות המבט האחרות או הגישות החלופיות הן תקיפות וקח אותן בחשבון.

פשטנות-יתר

פשטנות יתר היא צורה מיוחדת של חשיבה אקראית או מאמצי שכנוע מיוחדים. לעתים קרובות היא מופיעה בצורה שסוזאן סטבינג מכנה "הכזב שבשחור או לבן," השגיאה לדרוש להעביר קו חד, כאשר למעשה לא ניתן לשרטט קו כזה. לדוגמא, לא נוכל לדרוש לשרטט אבחנה ברורה בין מי ששפוי ומי שאינו, או בין אדם נבון ומי שאינו נבון. יריב שאינו הוגן עלול לנצל את נכונותנו לבצע משגה זה. הטקטיקה שלו תהיה לעמוד על כך שנגדיר בדיוק את מה שחורג מהגדרה כגון זו.

להגיע למסקנות שקריות

אחת המסקנות המוטעות הרווחות ביותר היא גיבוש דיעה כי מכיוון שאחדים הם, או עשויים להיות, דבר מה, אזי הכול הופכים לאותו הדבר. קביעה לגבי מקרים מסוימים מתומרנת והופכת לקביעה לגבי כל המקרים. המסקנה אינה נובעת מההנחה.

אחת הצורות הנפוצות ביותר של הטיעון המוטעה היא מה שהלוגיקנים מכנים 'האמצע הבלתי- מפולג', המתייחס להקש המסורתי ובו הנחת יסוד, מושג אמצעי ומסקנה.

להלן דוגמא להקש תקף:

הנחת יסוד: כל הפרות בעלות ארבע גפיים.

מושג אמצעי: כל בעל ארבע גפיים הוא בעל חוליות.

מסקנה: לפיכך, כל הפרות הן בעלות חוליות.

טיעון זה ניתן להציג בדרך הבאה:

הנחת יסוד: כל א' הוא ב'.

מושג אמצעי: כל ב' הוא ג'.

מסקנה: לפיכך, כל א' הוא ג'.

זה הגיוני. המושג האמצעי מפולג באופן מלא. כל מה שמתייחס לא' מתייחס לב', כל מה שמתייחס לב' מתייחס גם לג', לפיכך, כל מה שמתייחס לא' חייב להתייחס לג'.

להלן הקש בלתי-תקף:

כל הפרות בעלות ארבע גפיים.

כל הפרדות בעלות ארבע גפיים.

לפיכך, כל הפרדות הן פרות.

ניתן להציג זאת באופן הבא:

כל א' הוא ב'.

כל ג' הוא ב'.

לפיכך, כל א' הוא ג'.

טיעון זה שקרי מכיוון שעל אף העובדה כי כל מה שמתייחס לא' ולג' מתייחס גם לב', הרי אין מהו משותף ביחס של א' וג' לב', הקושר את א' וב' יחד.

בהקש הכוזב, עלול להיות הבדל בין א' ובין ג', על אף ששניהם יכללו בתוך ב'. כדי לקשר ביניהם יש לחרוג מעבר לראיה המקורית. כיוון ששני דברים, א' וב' קשורים לדבר אחר, ג', אין זה אומר בהכרח שא' וב' קשורים זה לזה. כאשר אנו בונים טיעונים, לעתים קרובות מאוד אנו מזדרזים להסיק כי אחדים משמעם הכול.

ישנה דרך נוספת להסיק מסקנה מעבר לראיות והיא ההנחה כי מכיוון שאנו מודעים לאפקט (לתוצאה), ידוע לנו הגורם (המקדים). אולם, זו עלולה להיות הנחה שגויה. לתוצאה עלולים להיות גורמים רבים, שונים. הדוגמא הבאה ממחישה טיעון מוטעה בדבר תוצאה:

אם יזכה במישרת השגריר הוא יתגורר בלונדון.

הוא מתגורר בלונדון.

לפיכך, הוא זכה במישרת השגריר.

כלומר, אם P אז Q,

Q

לכן P.

אולם, מלבד קבלת מישרת השגריר, יכולות להיות סיבות אחרות מדוע שוהה בלונדון. ניתן להסיק מסקנה ברורה רק אם הגורם מתייחס בדרך ישירה לאפקט, לפיכך:

אם יזכה במישרת השגריר יעבור ללונדון.

הוא זכה במשרה.

לפיכך הוא יעבור להתגורר בלונדון.

כלומר, אם P אז Q,

P

לכן Q.

סכנה נוספת הקיימת בהסקת מסקנות מראיות היא לשכוח כי נסיבות עלולות לשנות מקרים. מה שארע בעבר לא יחזור על עצמו בהכרח, בעתיד, אלא אם כן הנסיבות יהיו זהות. יתכן שתוכל להסיק משהו מהעבר, אבל לא תוכל להסתמך על מסקנה זו. הזמנים משתנים.

לבקש את השאלה

אנו מבקשים את השאלה כאשר אנו לוקחים כמובן מאליו מה שעדיין טעון הוכחה. במקרה זה עשויים להניח הנחה השנויה במחלוקת, ללא הנמקה מספקת; מה שהלוגיקנים מכנים: Petitio Principio.

אם נתקלת באדם הלוקח כמובן מאליו הנחת יסוד שאינה נכללת במסקנתו, תוכל לקרוא תיגר על ההנחה ולבקש מידע אודות הנחת היסוד שעליה מבוססת המסקנה. לאחר מכן, ניתן יהיה לקבוע האם המסקנה נובעת באופן הגיוני מהנחות יסוד אלו.

קריאת תיגר על הנחות היא חלק הכרחי מחשיבה ענינית. עליך לבדוק את הנחותיך כשם שאתה בודק את הנחות הזולת.


 אנלוגיה שקרית

האנלוגיה מהווה את הבסיס לחלק נכבד מהחשיבה שלנו. אנו מבחינים בכך ששני מקרים דומים זה לזה במובנים מסוימים ולאחר מכן מסיקים בנוגע להרחבה של דמיון זה. אנלוגיות גם מסייעות להבנה של נושא בלתי-מוכר.

ניתן להשתמש באנלוגיות באופן שקרי כטיעונים נמרצים, אך נטולי הוכחות ריאליות. רק מפני שא' הוא ב', כאשר שניהם הם עניינים שכיחים של עובדות, אין זאת אומרת שx- הוא y, כאשר x וy הם בלתי-מוכרים או מופשטים. כאשר אנו מנמקים בדרך של אנלוגיה, אנו טוענים כי אם:

לx- יש תכונות של p3, p2, p1 וf-, ו

לy- יש תכונות של p2, p1 וp3-, לפיכך

גם לy- יש תכונה של f.

טענה זו עשויה להיות נכונה, אלא אם כן לy- יש תכונה שאינה מתאימה לf- ובמקרה כזה הטיעון בלתי-הגיוני.

ניתן להשתמש באנלוגיות כדי להציע מסקנה, אך האנלוגיות אינן יכולות לקבוע אותה. כאן ישנה סכנה של הרחבה מוגזמת. לעתים הרלבנטיות של האנלוגיות איננה ריאלית אלא מדומה.

יש להשתמש בטיעון על דרך האנלוגיה כדי לסייע לתמיכה בנושא, אך אל לך להסתמך עליהן. אל תניח לאף אחד להשיג את שלו באמצעות אנלוגיות מרחיקות לכת. יש לבחון אנלוגיות ולבדוק את הרלבנטיות שלהן.

שימוש מעורפל במלים

הגישה של לואיס קרול, מחבר "עליזה בארץ הפלאות", היא תכסיס האהוב על אלו המתכוונים לרמות. הוא אומר: "כאשר אני משתמש במלה, משמעותה היא בדיוק המשמעות שאני בחרתי, לא פחות ולא יותר. אנשים משתמשים במלים שמהם מתבקשת שאלה, כלומר, הם מגדירים מלה בדרך מיוחדת התומכת בטיעונם. הם עשויים לבחור במלים בעלות אותה משמעות, אך העשויות להצביע על הסכמה או אי-הסכמה. פתגם ידוע אומר כי את הביטוי 'איתן בדעתו' ניתן לפרש באופן הבא: 'אני איתן בדעתי, אתה עקשן, הוא חמור גרם.'


 הגיון מפולפל

"להיפך," המשיך טוידלדי, "אם זה לא היה כך, זה עשוי היה להיות, ואם זה היה כך, זה יהיה; אולם, כיוון שזה לא, זה לא. זהו הגיון." (מתוך "עליזה בארץ הפלאות").

הגיון מפולפל אינו כה שלילי, אך הוא עלול להטעות באותה מידה. הוא כולל תכסיסי ויכוח כגון:

* בחירת מקרים התומכים בטענה, תוך התעלמות מהמקרים הסותרים אותה.

*  'תמרון' טיעון שהועלה על ידי יריב, כך שיתפרש בדרך אחרת לחלוטין מהכוונה המקורית - לשים מלים בפיו של האחר.

* הסטת היריב ממסלולו בכך שמעמיסים עליו את נטל ההוכחה לדבר שלא טען.

* הכנסת חומר בלתי-רלבנטי לטיעון.

* לחזור על מה שהוכחש ולהתעלם ממה שנטען.

 

 

< startspan -->

Copyright © 2007.Meir Liraz. All rights reserved .