לדף הראשי

אומנות הניהול

 

כנסו לדף הפייסבוק שלי - קבלו ספר במתנה

גיוס מימון

גיוס מימון דורש החלטות ראשוניות לגבי מבנה ההון של החברה. מימון מחייב ידע על מקורות המימון והיתרונות והחסרונות של כל מקור. או אז ניתן לקבל החלטות נוספות על השיטה המתאימה ביותר למתן מענה לדרישות לטווח קצר למימון הפעילות הנוכחית, או לטווח בינוני ורחוק כדי לספק מימון לצמיחה, השקעות הוניות ורכישות.

מבנה ההון ומנוף פיננסי

כאשר שוקלים את מבנה ההון, השיקול החשוב ביותר הוא היחס של מימון באמצעות הלוואות כנגד מימון בהון עצמי שהחברה צריכה לקבל על עצמה. יחס זה של הלוואות ברבית קבועה להון מניות או מניות רגילות מוכר בשם מנוף פיננסי.

למרות שהשאיפה לרמה אופטימלית של הלוואות בהשוואה להון המניות הוא שיקול חשוב, הוא אינו בהכרח השיקול היחיד של מנהלי כספים. יש מנתחים הטוענים שערכה של החברה אינו יכול להיות תלוי בתימרון או בעיוות של מדיניות כספית ביחס ליחס מימון ההלוואות, אלא תלוי בביצועי ההשקעה ובמאפייני הסיכון של המפעל המסוים.

חרף דעות אלו, הנהלות חייבות לקבל החלטות לגבי רמת המנוף הפיננסי שהן רוצות, ועשויות להצטרך לנמק החלטות אלו בפני בעלי-המניות. אם ההעדפה של מימון בהלוואות גורמת לחלק גדול של הון רבית קבוע, החברה היא בעלת מנוף פיננסי גדול. לחברה בעלת מנוף פיננסי קטן יש חלק גבוה של הון מניות.

היתרונות של מנוף פיננסי גדול

העדפה של מימון בהלוואות, ולפיכך מנוף פיננסי גדול, יכולה להיות מוצדקת על-ידי אחת או יותר מהסיבות הבאות:

1. עלות הון ההלוואות הצפויה נמוכה יותר מזו של הון המניות.

2. נכסים מפיקי הכנסות ניתנים למימון ללא התייחסות מיידית לבעלי-המניות, ולפיכך, ללא צורך להצדקת הגדלת הון המניות.

3. יצירת הון מניות חדש עשויה להגדיל את הסיכון לאובדן שליטה פוטנציאלי.

4. הרווח למניה צריך לעלות אם נעשה שימוש בהון הרבית הקבוע כדי להשיג תשואה העולה על חיובי הרבית, ותועלת זאת מצטברת עבור בעלי-המניות הרגילים של החברה.

5. מנוף פיננסי מעלה את ערך החברה עקב הטבות המס למימון הלוואות. תשלומי רבית על חובות הם הוצאה המזכה בניכוי ממס.

חסרונות המנוף הפיננסי הגדול

מנוף פיננסי גדול עשוי להיות מסוכן, אפילו עד לנקודה של פשיטת רגל, כאשר הרווחים אינם מספיקים כדי לכסות עלויות רבית נוספות. זה עלול לגרום לעליה בשיעור מימוש ההון הדרוש כדי לפצות את בעלי-המניות על הסיכונים הכספיים הנוספים שהם מקבלים על עצמם עכשיו. באופן רגיל, רצוי לכסות את תשלומי הרבית לפחות שלוש או ארבע פעמים על- ידי רווח לפני רבית (כלומר, רווח לפני רבית צריך להיות גבוה פי שלושה או ארבעה מתשלומי הרבית).

הרבה חברות מתייחסות בזהירות למנוף פיננסי, ובעוד שהן מכירות ביתרונותיו, דורשות בתבונה כיסוי של פי חמישה ומשתמשות באמצעי זה כקו מנחה לגבי הסכום המירבי של הון רבית קבוע שהן יכולות לצבור.

מקורות מימון

מקורות המימון העיקריים הזמינים לחברה הם:

1. הלוואות קצרות מועד

2. מימון לטווח בינוני

3. הלוואות לטווח ארוך

4. ניירות-ערך נזילים

5. הון מניות

6. הון השקעות

הלוואות קצרות-מועד

מקורות המימון קצרי-מועד (פחות משנה אחת) הנפוצים ביותר למימון הפעילות המסחרית הנוכחית כוללים:

1. אשראי מסחרי. עיכוב תשלומים עבור סחורות שנתקבלו.

2. הלוואות בנקאיות קצרות מועד. על-ידי הלוואות לפרעון או משיכות יתר. משיכת יתר מאושרת היא אמצעי מימון נוח יחסית וניתנת לניצול גמיש. היא שימושית במיוחד לחברות בהן יש תנודות גדולות בביקוש ובאספקת המזומנים במשך השנה.

3. מימון שטרות ואשראי לקיבול. באמצעי זה, הלווה חותם על שטר חוב שהוצא על-ידו או על-ידי המלווה, לתקופה מוגדרת של החזר בתשלומים בשיעור רבית מתאים. אשראי לקיבול מאפשר ללווה למשוך את השטר ישירות מהבנק, ושטר זה ניתן לנכיון או למכירה בשוק ולהפיק מזומנים באופן מיידי.

 

מימון לטווח בינוני

מימון לטווח בינוני מסופק לתקופות של שנה עד חמש שנים או אפילו עד 15 שנים על-ידי בנקים, ברוקרים המתמחים בתחום וחברות מימון. המקורות העיקריים הם:

הלוואות קצובות. הלוואה עיסקית עם חלות מקורית של שנה עד חמש שנים שאינה ניתנת לפרעון על-פי דרישה למעט אם הלווה הפר את התנאים שנקבעו. על-פי רוב, הלוואות קצובות ניתנות לרכישת נכס קבוע והבנקים מעדיפים שהן ישחקו את עצמן. הלוואות כאלו ניתנות להתאמה למשך תקופת ההחזר הצפוי של ההשקעה.

2. חכירה עם אופציה לרכישה. כאשר הלווה נחשב לשוכר אבל יכול לרכוש את הציוד רק לאחר פרעון כל התשלומים.

3. חכירה. זוהי שיטת מימון לשימוש בציוד השונה ממימון הבעלות הסופית. חכירות תפעוליות הינן בדרך כלל לתקופה של עד שלוש שנים וכוללות שירות תחזוקה מלא. צורה שלישית של חכירה, חכירה מימונית, מאפשרת ללווה לרכוש את השימוש בנכס בתנאים מקבילים לאלה של הלוואה לטווח בינוני.

הלוואות לטווח ארוך

הלוואות לטווח ארוך ניתן להשגה בצורת:

1. הלוואות. הלוואות בנקאיות לטווח רחוק, משכנתאות, הנפקת אגרות-חוב המהוות חוב לתקופה קבועה ועל-פי רוב ניתנות בשיעור רבית קבוע. הלוואות לטווח רחוק ואגרות-חוב מחייבות בדרך כלל אספקת בטחונות בצורת נכסי הלווה. תנאי הבטחונות עשויים להגביל את שימוש הלווה בנכס. לדוגמה, אם הבטחונות לאגרות-חוב ניתנים בצורת חיוב משתנה על נכסי החברה הכלליים, המלווה עשוי לדרוש שרמת המלאי לא תרד מתחת לרמה מסוימת.

2. מניות בכורה. מניות של החברה אשר בעליהן מסווגים כבעלים ללא זכות הצבעה ויש להם קדימות על פני בעלי-מניות רגילים בחלות ההכנסה או ההון. מניות אלו מעניקות שיעור גדול יותר של תשואה מאשר מניות ברבית קבועה, למרות שעם פחות בטחון. מניות בכורה מצטברות מעניקות את הזכות לקבל דיבידנדים שהוחמצו בשנים קדומות.

החיסרון של מימון לטווח ארוך   הוא שהלווה מחייב את עצמו לחוב לטווח ארוך בשיעור קבוע, על-פי רוב שיעורי רבית הסטוריים גבוהים. הרבה חברות מעדיפות שיעור משתנה, מימון לטווח בינוני או פשוט גלגול של הלוואות בנקאיות קצרות מועד.

אגרות חוב ניתנות להמרה

אגרות חוב ניתנות להמרה הן הנפקות של אג"ח הנושאות שיעור רבית על-פי תאריך חלות מוגדר והן מעניקות למחזיק בהן את הזכות להמירן למניות במחירים מוגדרים. ערכן מנקודת מבטה של החברה הוא שהנפקות כאלו מספקות הון הלוואה זול יחסית בשיעור רבית קבוע זול (מזכה בניכוי ממס). למרות שהן ניתנות להמרה להון מניות במועד מאוחר יותר, אג"ח ניתנות להמרה מעניקות נפח נתון של הלוואה זולה בשיעור קבוע לעת עתה. כאשר הן מומרות בעתיד, הן יכולות להיות מוחלפות בהנפקות חדשות של ניירות ניתנים להמרה כדי לשמור על יחס המנוף פיננסי.

הון עצמי

הון עצמי מייצג בדרך כלל את החלק הגדול ביותר של ההון הפעיל על-ידי החברה. הוא ניתן להשגה בדרכים הבאות:

1. מימון פנימי המסופק מיתרות רווח. לשם כך אין צורך בהנפקה רשמית של ניירות-ערך לבעלי-המניות, אולם הוא מוסיף לערך של ניירות-ערך של בעלי-המניות על-ידי יצירת עתודות המשויכות לבעלי-מניות רגילים.

2. הנפקת מניות בבורסה. באמצעות הנפקת ניירות-ערך חדשים בתמורה להון המסופק על- ידי בעלי-מניות חדשים.

3. זכויות מונפקות. מוגבלת לבעלי-המניות הקיימים.

4. הנפקת מניות פרטית. השקעה של בעלי המניות הנוכחיים או חדשים תמורת קבלת מניות שלא באמצעות הבורסה או פניה לציבור.

הון סיכון

הון סיכון ניתן לגיוס מחברות השקעה ומקרנות הון סיכון.

המשותף לכל צורות הון ההשקעות הוא זיהוי פוטנציאל הצמיחה על-ידי המשקיע כך שהסיכונים הגבוהים שהוא לוקח מאוזנים על-ידי התקווה לתמורה גבוהה בעתיד. השקעת הון השקעות נעשית בדרך כלל בצורת אחזקת הון מניות בשיעור של 5 עד 40 אחוזים, ולעתים קרובות מאד החברה המשקיעה דורשת מושב במועצת המנהלים של החברה בה היא משקיעה.

משמעות הדבר יחסים הרבה יותר קרובים בין שני הצדדים מכפי המקובל בין מלווה ללווה. היתרון של השימוש בהון השקעות הוא שחברות קטנות יכולות להשיג גישה למימון לטווח ארוך מבלי להזדקק להנפקת מניות או מבלי להכביד על עצמן בתשלומים גדולים בשיעור רבית קבוע. חסרון פוטנציאלי עבור חברות מסוימות הוא אובדן מידה מסוימת של עצמאות כתוצאה מהענין הישיר של ספקי המימון בחברה.

בחירת השיטות

הגורמים הבאים צריכים להילקח בחשבון בעת בחירת השיטות לגיוס המימון:

1. משך התקופה עבורה דרוש המימון.

2. רמת המנוף הפיננסי הקיימת בחברה ומדיניות המגבלות להגדלת המנוף הפיננסי.

3. עלות המימון במונחי שיעורי הרבית.

4. הרמה בה החברה שואפת לכבול את עצמה בהתחייבויות קבועות, או במלים אחרות, המידה בה היא צריכה לגוון את דרישות המימון שלה בטווח הקצר או הבינוני.

5. הטבות המס היחסיות של צורות ההלוואות השונות.

6. גודלה והמוניטין של החברה (כאשר מגייסים מימון הון מניות).

7. עלויות גיוס המימון, למשל, עלות ההנפקה החדשה של ניירות-ערך.

8. נכונותה של החברה לקבל מידה מסוימת של מעורבות בעניניה מצד ספקי הון ההשקעות, או, במקרים מסוימים, מצד בעלי-מניות מוסדיים.

 

 

< startspan -->

Copyright © 2007.Meir Liraz. All rights reserved .